החלטה בתיק רע"א 2089-03-12

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 23.2.12 ומיום 27.2.12 בת.א.12345/06.

מעיון בבקשה ובנספחיה עולה התמונה הבאה: בבית משפט קמא נדונה תביעתו של המשיב נגד המבקשים לתשלום יתרת חוב בהלוואות שנטלו קרובי משפחתם של המבקשים שלהן ערבו. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר על סך של 252,206.52 ש"ח. התביעה הוגשה גם כנגד החייבים העיקריים, ומשאלה לא התגוננו ניתן נגדם פס"ד בהעדר. בכתב התביעה ביקש המשיב לחייב את המבקשים בתשלום "ריבית פיגורים מצטברת בשיעורים משתנים הנקבעים ושיקבעו מפעם לפעם על-ידי הבנק", וכי "... שיעור ריבית הפיגורים, נכון ליום הגשת תביעה זו, הינו 13.25% לשנה, כשהריבית מצטברת בכל חודש ומצטרפת לקרן". 

המבקשים הגישו בקשה לסילוק על הסף של התובענה ולחלופין למחיקת כותרת ולחלופי חילופין למתן רשות להתגונן, כאשר טענו, בין השאר, כי ריבית הפיגורים הנדרשת על-ידי המשיב חורגת מן המותר בדין והפנו להוראות סעיף 25(א)(2) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות").  לשיטת המבקשים, חלק ניכר מן התביעה, אם לא כולה, דינו דחייה ולמצער מחיקה על הסף, או לגופה, גם בשל החריגה בדרך חישובה של ריבית הפיגורים. למבקשים ניתנה רשות להתגונן. לטענת המבקשים, גם בתצהיר עדות ראשית מטעם המשיב שהוגש לבית משפט קמא, נאמר, כי הגם שהמבקשים הינם במעמד של "ערב יחיד", כהגדרתו בחוק הערבות, חבים הם בריבית בשיעור שקובע הבנק. עוד נטען, כי מחקירתו הנגדית של מגיש התצהיר, עולה כי אכן חישוב הריבית שנערך למבקשים ונכלל בכתב התביעה הינו למעלה מן המותר על-פי הסעיף האמור בחוק הערבות.

מוסיפים המבקשים וטוענים, כי בסיכומים שהגישו בבית משפט קמא שבו וטענו לעניין הפסול שבגישת המשיב וכי למעשה לא הוכיח המשיב את תביעתו, וגם אילו היו נדחות כל טענות ההגנה של המבקשים, לא ניתן היה לפסוק נגדם סכום כלשהו, משלא הוגשה כל ראיה ביחס לסכום התביעה ואשר הוסכם שהוא כולל ריביות בלתי חוקיות.

ביום 23.2.12 נתן בית-משפט קמא החלטה כדלקמן:

"1. במהלך כתיבת פסק הדין התברר, כי סכום התביעה 252,206.52 ש"ח כולל הן את סכום הקרן והן את סכום ריבית הפיגורים, ולא נעשתה אבחנה בין השניים (סעיף 5 לכתב התביעה), ומחומר הראיות לא ניתן לדעת את יתרת החוב (הקרן) ללא ריבית פיגורים.

2. על כן, יגיש התובע בתוך 7 ימים מהיום פירוט סכום התביעה, כך שיהא ברור מהי קרן יתרת החוב וכיצד התקבלה, ומהם הסכומים שנוספו ליתרת החוב בגין ריביות הפיגורים, לפי שיעורי הריבית בתקופות השונות לפיהן נערך החישוב, עם העתק במישרין לב"כ הנתבעים 3-4 (המבקשים דנן - א.פ.) .

3. ב"כ הנתבעים 3-4 יגיש הערותיו לפירוט הנ"ל בתוך 7 ימים נוספים".

עם קבלת החלטה זו פנה ב"כ המבקשים אל בית משפט קמא בבקשה לעיין מחדש בהחלטתו האמורה בנימוק, בין השאר, כי אין מקום להשלמה זו מטעם המשיב ובפרט שלא ניתן לבצע השלמה זו כעת בשעה שההליך עומד בפני סיום.

על בקשה זו ניתנה ביום 27.2.12 החלטת בית משפט קמא כדלקמן: "ההחלטה מיום  23.2.12 בתוקף. לאחר שהתובע יגיש הפרוט ולאחר שהנתבעים 3, 4 יגישו הערותיהם הדברים יישקלו לגופו של עניין".

על שתי החלטתו אלה, כאמור, בקשת רשות הערעור שלפניי.

טוענים המבקשים, בתמצית, כי העובדה שהמשיב לא הפריד בין סכומי רבית חריגה לבין סכומי הקרן לא בתביעתו ולא במסגרת ראיותיו, התבררה כבר בעת תחילת ההליך ולא לעת כתיבת פסק דינו של בית משפט קמא. לשיטת המבקשים, לכל אורכו של ההליך לא טרח המשיב להפריד בין המרכיבים או להגיש ראיה כל/שהי בעניין, וזאת על אף פניות חוזרות ונשנות של המבקשים בנושא זה, למן תחילת ההליך ואילך. המשיב לא הגיש ראיות כלשהן לנושא זה  ולא ניתן כל הסבר על ידו לסכום התביעה למרות שידע שעליו לעשות כן. על-פי הטענה, אילו ניתן הסבר שכזה בשלב הראיות, כפי שמתחייב מתובע הנדרש להוכיח את תביעתו, היו יכולים המבקשים לחקור את נותן ההסבר על התחשיב ויכולים היו גם להגיש ראיות מטעמם בנקודה זו. המשיב הוא שבחר לנהל את ההליך כפי שנוהל, חרף ידיעה זו וללא מתן הסברים ותחשיבים.   אשר על כן סבורים המבקשים, כי אין מקום לאפשר למשיב לתקן למעשה את ראיותיו כעת בשלב כתיבת פסק הדין. למעשה, כך טענה, בהחלטתו מיום 23.2.12 מאפשר בית המשפט למשיב לבצע מקצה שיפורים, לאחר סיום ההליך הראייתי בתיק, לאחר שהוגשו סיכומים על יד הצדדים, ולאחר שחלפה עוד תקופה ארוכה לעת כתיבת פסק הדין. לטענת המבקשים יש להורות כי פסק הדין יינתן על בסיס הראיות שהוגשו מטעם הצדדים ללא תיקונים ותוספות ו"מקצי שיפורים ".

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף מבלי לבקש את תשובת המשיב.

בטרם נדון בבקשה, יצויין, כי ביום 20.3.12 (עשרים ימים לאחר הגשת בקשת רשות הערעור ועשרה ימים בטרם הופקד עירבון על ידי המבקשים ובטרם הועברה הבקשה אליי), נתן בית משפט קמא " פסק-דין חלקי" מפורט ומנומק, שבגדרו בחן את העדויות שהיו לפניו ואת טענות הצדדים. בסיום פסק הדין  נכתב כך:

"פסק-דין זה הוא פסק דין חלקי, במובן זה שכל אשר יכול ביהמ"ש לפסוק בשלב זה, הוא שהתובע זכאי לסכום הקרן (יתרת חוב ההלוואה המקורית, אשר לא כוסתה ע"י התקבולים שהתקבלו ממכירת הדירה + הוצאות הליך הכינוס ומכירת הדירה), בצירוף ריבית פיגורים בשעור המקסימלי המותר לפי סעיף 25(א) לחוק הערבות בלבד, קרי - בצירוף ריבית פיגורים בשעור שלא יעלה על 4 נקודות אחוז מעל הריבית שנקבעה בחוזה שבין הנושה לבין החייב באין איחור בפרעון (הריבית המקורית). היתה הריבית המקורית ריבית משתנה, ייעשה החישוב על-פי אותה ריבית כפי שינוייה מעת לעת, בתוספת שלא תעלה על 4 נקודות אחוז על שיעור הריבית המקורית.

גם נוכח העובדה שעל ההחלטה מיום 23.2.12 הוגשה בר"ע, אין זה מן הראוי שלא להמתין להחלטה בבר"ע.

נראה לי, בכל הכבוד, כי בפסק דין חלקי זה צומצמה מאוד המחלוקת שבין בעלי הדין ואת החישובים שנותרו הם יוכלו לבצע גם מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית נוספת. ככל שלא יעלה הדבר בידם, רשאים הצדדים לפנות לביהמ"ש  בנדון. "

משניתן פסק דינו החלקי של בית משפט קמא, דומה כי התייתר הצורך בדיון בבקשת רשות הערעור. לאחר שהצדדים ימלאו אחר החלק האופרטיבי בסיפא לפסק הדין, יהיו רשאים המבקשים, ככל שיחפצו בכך, להגיש ערעור בזכות על פסק הדין. מעיון בקטע המובא לעיל, עולה כי התקבלה, לכאורה, טענתם של המבקשים לעניין אופן חישוב הריבית אותו יש לערוך.

אוסיף למעלה מכך, כי גם אלמלא ניתן פסק הדין החלקי, כי גם אז לא היה מקום לקבל בקשה זו ודינה היה להידחות. כידוע, לא בכל מקרה ייטה בית משפט שלערעור להתערב בהחלטה של בית משפט קמא. ברגיל, הנטייה להתיר את הערעור המיידי תתגבר ככל שהחלטת הביניים היא בעלת אופי בלתי הדיר, או שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, או על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ, נ' אלוש (לא פורסם, 25.6.07, המשנה לנשיאה (כתוארו אז), כב' השופט א' ריבלין בסעיף 4 לפסק הדין). בענייננו, באף לא אחת משתי ההחלטות מושא הבקשה דנן היה משום לפגוע בזכויות המבקשים, או כי הינן בלתי הדירות. שהרי כל אשר התבקש המשיב במסגרת ההחלטה מיום 23.2.12 הוא להגיש תחשיב מפורט לקרן החוב וחישוב נפרד בגין הריבית המחושבת על ידו, כפי שביקשו המבקשים מלכתחילה. אחר זאת הותר לב"כ המבקשים במפורש להגיש הערותיו. לא מן הנמנע, כי אם היה מבוקש לחקור את עורך התחשיב מטעם המשיב היה בית המשפט נעתר לכך, כפי שיש להניח כי יעשה גם לאחר מתן פסק הדין החלקי, אם ימצא מקום לכך. לאחר שהצדדים היו ממלאים אחר הנחיותיו ובית המשפט היה משלים את פסק דינו, עמדה למבקשים זכות ערעור לבית משפט זה. דומה, כי פסיקתו של בית המשפט היתה כפי שלמעשה נפסק בסופו של יום, וברי, כי בית המשפט לא היה פוסק לזכות המשיב למעלה ממה שמגיע לו על-פי דין.